המסע לפולין תשע"ב

בס"ד  -  יש לחכות מספר דקות עד שהתמונות תעלינה

יום שני  , 9.7.2012  היום הראשון למסע

המסע שלנו לפולין החל קצת ב"צליעה". הצטרפנו לנסיעה במיניבוס מרחבת המועצה לשדה התעופה. נסענו  12 נפשות במיניבוס קטן שאינו מותאם לשאת מזוודות. כך שישבנו דחוקים ולחוצים במהלך הנסיעה  תודה לאל שההתחלה הזו לא העידה על ההמשך. המסע היה מאורגן להפליא.

                                                                                        

 נחתנו בוורשה ב-8 בבוקר ונסענו היישר לבית הקברות היהודי.

                                         

            קישור - לסרט , ההליכה ביער ברקע השיר "גם כי אלך בגיא צלמות" 

                (אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

קישור לסרט - המדריכה שימחה מסבירה , את ההתנהלות והמחשבות של מבצעי הרצח לפי התחקיר שנעשה ע"י כריסטופר בראוניז 

(אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

קישור לסרט - הטקס של משפחת וינברגר, סמדר קוראת , "זה היה ",  
   (אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

                                          קישור לשיר עיירתי בעלז

              (אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

אנחנו מסיימים את המקום בקריאת קדיש ובשיר "המלאך הגואל אותי"

                   קישור לטקס קריאת תהילים וקדיש וה שיר,  "המלאך הגואל אותי"

            (אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

במעבר חד , אנו נוסעים לחצי יום של תיירות נטו , ללא שואה וללא יהדות.

המחשבה שעמדה מאחורי ההחלטה היא, להביא לאוורור של כמה שעות מהכאב הרב שנחשפנו אליו , לפני היציאה לאושוויץ ולבירקנאו

              קישור לסרט - הטקס באושוויץ של משפחות קופפר וזיו

(אם הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה)

מפת כל המסע

                                                קישור לשיר לסיום - ביחד נמשיך ללכת אל האור מהטקס במיידנק

                                                                               השיר ששרנו במיידנק

             (הקישור מוציא אותך מהבלוג. כדי לחזור, לחץ על חץ "חזור לדף הקודם", הנמצא בפינת הדף למעלה) 

תובנות וסיכומים שכתבו החברים שהתתפו במסע  

משה גרפונקל

 

-"הייתה לך משפחה שעברה את השואה?" שאלו אותי מספר אנשים ביום הראשון של המסע.
כנראה שזה חלק מתהליך ההכרות בתוך הקבוצה, כמו ששואלים אותך איך קוראים לך ואיפה אתה גר.
-"לא," עניתי. "האחרונים מבני משפחתי עזבו את פולין בשנת 1920והיגרו לאנגליה."
-"אם אין לך קשר משפחתי אז מה משך אותך לבוא למסע זה?"

שאלה טובה....

בהגדה של פסח אנו אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות י"ג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

אמירה זו מבוססת על דברי רבי גמליאל במשנה במסכת בפסחים (פ"י מ"ה).

אז נכון שאנחנו קוראים את זה כל שנה בליל הסדר, אבל איך באמת אפשר לקיים חיוב כזה? להרגיש אירוע שקרה לפני יותר מ- 3000 שנה? איך זה רלוונטי? ולמה החיוב נאמר דווקא על בני ארץ ישראל? (בתחילת הפרק בספר שמות כתוב "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ .......אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ")

יש מחלוקת בין בן זומא וחכמים מהי מהות החיוב לספר על יציאת מצרים [בברכות, י"ב].

מאוד מעניין הפירוש של הרשב"א. הוא מסביר שבאמת אין מצווה לזכור דווקא את יציאת מצרים, אלא העיקר הוא לזכור ולהאמין שהקב"ה גואל אותנו בכל דור ודור. יציאת מצרים בעצם מסמלת את כל הגאולות.

ולכן ההגדה ממשיכה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו..., אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

  במהלך המסע שמעתי הרבה סיפורים אישיים מחברי הקבוצה.

שאלתי את עצמי, במה שונה המשפחה שלי מהמשפחה של חיים או של בתיה? למה אלה עזבו את פולין?

למה אלה שרדו את השואה?ולמה אחרים נספו?

אי אפשר לומר שבני המשפחה שלי היו יותר חכמים, נביאים, או שהם ראו את הכתובת על הקיר.

אני רק יודע שהם המשיכו לחיות והשכנים שלהם בעיירה ("סבדנה", כ-40 ק"מ דרומית מוורשה) נספו בטרבלינקה.

הכל היה גזירת שמים. אין לי הסבר או תשובה.

אלא שכאן הרגשתי את כוונת חז"ל על הגאולה, בכל דור ודור, לכל אחד ואחד. הגאולה לא רק קרתה לאנשים שעברו את השואה ושרדו אותה, אלא גם לאלה שעזבו את ביתם וארצם לפני כן, כמו משפחתי. גם הם נגאלו מפולין. כולנו נגאלנו מפולין.

לאחר המסע אני יכול לומר באמונה שלמה שאני מקיים את דברי חז"ל,לפי ההסבר של הרשב"א: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מפולין".

ומה הקשר לארץ ישראל?

 כמו שמטרת יציאת מצרים הייתה להגיע לארץ ישראל, כך מטרת היציאה מפולין, במיוחד אחרי השואה, הייתה, ללא ספק, להגיע לארץ.

אני מודה לקב"ה על ההזדמנות לצאת למסע לפולין עם קבוצת אנשים כמוכם.

משה ג.

דני וינברגר



ב"ה

אני לא גדלתי בבית של יוצאי שואה. הוריי ילידי הארץ וכמוהם רוב הוריהם של חברי ילדותי – בכפר מימון, כך שלא חייתי את השואה ביום יום . אמנם, כל משפחתו של סבא (אבא של אבא), נרצחה בשואה אבל הוא עלה לארץ ב- 1930, לפני המלחמה והוא לא סיפר רבות על חייו הקודמים ומשפחתו. עיקר ידיעותיי בנושא השואה הגיעו מבית הספר ובצבא.

יצאתי למסע מכמה סיבות:

א. אחרי הכול, השורשים שלי במזרח אירופה (הונגריה , סלובקיה וגם פולין)

ב. אני בן לעם היהודי וחשוב לכל אחד (בלי שום קשר לכלום) לראות מה קרה שם.

ג. אני מאד מתעניין בהיסטוריה שלנו וזה חלק מאוד חשוב ממנה.

ד. אשתי והבן כבר היו בפולין והבת בדרך... ושמעתי הרבה סיפורים.

קשה לפנות שבוע בחיים למסע שכזה. מתוך עשרה אנשים מבני ראם, שרצו לצאת למסע, יצאו רק שניים... אני מניח שהפעם הצלחתי, קצת יותר מבעבר, לפנות את השבוע ולצאת למסע שתכננתי כבר מזמן להצטרף אליו. כמובן, מסע שיוצא מטעם המועצה נגיש יותר והרגשתי נוח להצטרף דווקא אליו.

כל מקום ריגש אותי ברמה כזו או אחרת, ולא הייתי מוותר על אף מקום שהיינו בו, אבל ריגשו אותי במיוחד המקומות הקטנים עם הסיפורים האישיים. בכל מקום שכזה הרגשתי את החיבור העמוק לסיפורים הקשים ולאובדן. שם הצלחתי גם להבין את היקף החיים היהודים בפולין ואת היקף החורבן שכילה אותם בכל העיירות והערים.

כמובן שגם כעס גדול הגיע במהלך המסע. כעס שמקורו בשאלה: מה הם חיפשו שם, אחרי כל הסימנים המקדימים שהם קיבלו? מדוע הם לא ברחו כשיכלו לברוח?

ישבנו והסתכלנו סביבנו. כמעט כל חבריי – ילדים לסבים וסבתות שעלו לארץ בשנות השלושים והארבעים.

למעשה, כל מי שעלה לארץ בשנים ההם – שרד, למרות שהיו פה ושם מחלות וקשיים אחרים.

אני רוצה לציין כי הקבוצה הייתה קבוצה מיוחדת של אנשים מיוחדים. כולם כיבדו אחד את השני, הקשיבו,וויתרו ועזרו. כולם עמדו בזמנים.

המסע הזה חיזק בי את חשיבותה של המדינה. איני מתערב בשיקולם של אנשים אם לעלות ארצה או לא, אבל אני בטוח שבזכות המדינה היהודים יכולים לחיות ברוב מדינות העולם. (לכן הם גם לא עושים לנו טובה בכך שהם תורמים מכספם למדינת ישראל).

התחזקה בי חשיבותו של צבא ההגנה לישראל (לדעתי,כל יהודי חייב לדעת להחזיק נשק). אני מאמין מאוד בדרך שהלכתי בה , דרך שגם ילדיי אימצו – שירות צבאי פעיל וקורס קצינים. אין מה לעשות, זו הדרך שנשרוד כאן, בחבל ארץ זה .

לסיום, היה מסע מאוד מרגש, מאוד חשוב. קשה להבין ולקלוט מה באמת עבר על האנשים שם (במחנות, במשרפות).כל מי ששרד – זה נס. כל אחד – זה סיפור מיוחד בפני עצמו.

מרגע שחזרתי הביתה המלצתי לכל מי שפגשתי על מסע כמו זה שערכנו. זו חובה שלנו להגיע לפולין וחשוב מאוד ולראות מה קרה לעם היהודי בשואה.

דני וינברגר

שולה יפה

אני ילידת גרמניה ולא היו לי שאיפות מיוחדות להגיע לפולין וזאת מאחר שידעתי שאפר משפחתי נמצא שם, אך השורשים שלי בגרמניה ולשם – ידעתי – לא אסע.

הורי בעלי הם יוצאי פולניה וחמותי ז"ל הזכירה תמיד את זבלודבי(זבלודוב) ולכן בעלי אומר לילדינו בעשר שנים האחרונות שהוא רוצה להגיע לשם.

השנה החליטו הילדים שאם לא נצא בשנה זו, כבר לא נצא, מאחר ואיננו צעירים והזמן עושה את שלו... הילדים הציעו שנצא עם מ.א. נחל שורק ואכן הצטרפנו.

אז יצאנו למסע.

בעלי נרגע לאחר שראה מה נשאר מזבלודוב, מקום בו חמותי גדלה.

לי היה רגע מאוד משמעותי כשהיינו במיידנק, וזאת כי רק לאחרונה נודע לי על אחות אמי שנספתה במיידנק וכשהדלקתי נר לזכרה התרגשתי. הייתי הראשונה ממשפחתי שעושה זאת, מאחר ובאושוויץ היו כבר מספר נציגים מהמשפחה שכבדו את זכר הנרצחים.

לא הייתי מוותרת על שום מקום בו נרצחו יהודים ובו ביקרנו. פולין הינה בית הקברות

של העם היהודי במלחמת העולם השנייה. אמנם, היו גם מחנות עבודה מחוץ לפולין אך לפי

ידיעתי, הרוב הושמד בפולין וגם בהם נספו יהודים רבים, אך אין ספק – הרוב הושמדו על אדמת פולין.

היום לאחר שהייתי בפולין – אני מרוצה שנסעתי וגם יכולה להמליץ לעשות מסע כזה,

כדי להרגיש יותר את האסון הנורא, בו נשלחו אל מותן קהילות שלמות על ילדיהם ומשפחותיהם.

שולה יפה

בתיה לוי

בס"ד

מזה כעשר שנים שאני רוצה לנסוע למסע בפולין, כדי לראות מה עבר על עמנו ובעיקר על אמי, כי "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים". לפני כ-5 שנים כשבתי הבכורה יצאה לפולין עלה רצוני מדרגה, כי עד לדור השלישי אמי לא סיפרה כמעט דבר על מה שעבר עליה בתקופת השואה, מכיוון שהיא רצתה שנחיה חיים שפויים, בלי טראומות. במסגרת ההכנות למסע של בתי היא הייתה צריכה לראיין ניצול שואה והיא בחרה בסבתה, ואז התחילו לצוץ סיפורים שאמי שמרה בליבה כ-60 שנה. אבי, לעומתה, סיפר – הוא עבר תלאות רבות בשנים הללו אבל לא היה בפועַל במחנה השמדה, במחנה ריכוז או בגטו.

המסע במישור האישי נתן לי שני רגעי שיא. הרגע הראשון היה בביקור בבלזץ – מקום ארור שבו נרצחו חלק נכבד מבני משפחתו של אבי. לעמוד בבלזץ ולקרוא את עדותו של אבי על יצר החיים לאחר השואה גרם לי לצמרמורת בגוף.

מעדותו של אבי- אלעזר אדלר על יצר החיים במחנות העקורים:

..."  העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן. אנשים

התחתנו.  היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים ,לעשרה זוגות. יצר

החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חייתי חיים אינטנסיביים.

כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-

אדם,  הוצאנו לאור עיתון,  הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה ? למי היה

ראש לזה... ידעת את המציאות , ידעת שאין לך משפחה,  שאתה בודד,  שאתה צריך לעשות;

הייתי עסוק בעשייה.

אני זוכר שהייתי אומר לצעירים:  שכחה זה דבר גדול.  אדם יכול לשכוח,  מפני שאילו לא היה

יכול לשכוח לא היה יכול לבנות חיים חדשים.  אחרי חורבן כזה - לבנות חיים חדשים,

להתחתן,  להביא ילדים לעולם?  בתוך השכחה יכולת ליצור חיים חדשים... איכשהו, יצר

החיים היה כל-כך חזק שהוא החזיק אותנו בחיים,  אחרת הרי היו התאבדויות.  אבל זה לא

הכל. בעיקר אני רואה היום, שמה שהציל אותנו - היה המאבק על ארץ-ישראל.  המאבק על

ארץ-ישראל הביא אותנו לידי ההכרה שזה המאמץ העיקרי שצריך לעשות.  המאבק על ארץ-

ישראל פירושו היה לקחת צעירים ולתת להם חינוך ציוני,  ללמד אותם עברית,  לשלוח אותם

להעפלה,  להעביר אנשים במסלולי הבריחה.  היינו אז בשלב של עשייה.  העשייה הזאת נתנה

טעם לחיינו...  היא החזיקה אותנו בחיים.

מקור: ארכיון יד ושם 03/5426

רגע השיא השני מבחינה אישית היה הביקור בבירקנאו, לעבור את המסלול שאמי עשתה מהרגע שירדה מהרכבת יחד עם משפחתה מגטו סטמרה שברומניה, הסלקציה שבה היא ואחותה נשלחות לצד החיים ושאר משפחתה לתאי הגזים, עד מבנה ה"סאונה" בו היא עברה מקלחת, תספורת ולבישת השמלה עם הפסים שאחריהם היא מזהה את אחותה רק לפי קולה. לראות את הצריפים והתנאים שבהם היא שרדה כ-6 שבועות. אמירת אל מלא רחמים מפי זאב פוקס במבנה ה"סאונה", במקום שאמי הושפלה לפני כ-70 שנה ריגש אותי מאוד. שם קיבלתי תשובה לדרך ייסוריה של אמי במחנות. ידעתי כי אוכל לענות לשאלתה (שנשאלה פעמים רבות מאז שהודעתי לה שאני מתכננת לנסוע.): "מה יש לך לחפש שם?!" ומאז שחזרתי מה מצאת שם? ובשביל מה נסעת?

המסע מבחינת השואה בכללותה הכה בי במיידנק, מחנה השמדה שהאכזריות בו בלתי נתפסת, איך במרחק יריקה מהזוועה עמד ביתו של מפקד המחנה בו הוא התגורר ביחד עם אשתו ובנו, והבית תפקד כאילו כלום לא קורה מעבר לגדר. עוד דבר שמזעזע במיידנק זה המרחק מהעיר לובלין, כמעט כל יום תושבי לובלין ראו את העשן היוצא מהמשרפות והמשיכו בשגרת חייהם.

הביקור במיידנק החזיר אותי גם לילדות – לאישה, ניצולת גטו מיידנק , שבתור ילדה פחדנו לעבור על ידה בשבילי המשק, כי היא הייתה תופסת אותנו ומיד מספרת על הזוועות שעברו עליה במהלך השואה. בעומדי במיידנק הבנתי למה היא לא יצאה שפויה מהתופת, והבנתי יותר את אמי שהחליטה לבחור בעתיד ולא להיות שקועה בעבר ולא לספר לנו מה עבר עליה.

מקום נוסף שריגש אותי היה ההליכה ביער לופוחובה לקול צלילי "גם כי אלך בגיא צלמוות". ההליכה בתוך היער לצלילי השיר והשקט ששרר מסביב גרמו לי להמון מחשבות.

מבחינה אישית- המסע חיזק בי את ערך המשפחה,הבנתי כי צריך לקחת כל קושי בפרופורציה, הבנתי טוב יותר את נחיצותה של מדינתו, וכמובן את ניצחון הרוח על הכוח.

גיליתי שוב כי השנאה ליהודים לא נעלמה עם השנים ואיזה משמעות יש לשורה מההמנון- "להיות עם חופשי בארצנו". לפני כ-7 שנים נסעתי עם אמי ואחי לטיול שורשים בעיירת הולדתה, גם שם הרגשנו את השנאה, כאשר אישה זקנה צעקה לעברנו "ז'יד לפלשתינה". אמי הרגישה שהיא חוזרת כ-60 שנה אחורה, כך צעקו עליה התושבים כשחזרה לעיירה לאחר השואה.

ההגעה למקומות בעלי סיפורים אישיים, הייתה חשובה מאוד – כי לשמוע סיפורים מפי הדור השני לשואה  מוסיף המון טעם ורגש למסע.

לעומת זאת, הביקור במכרות המלח בוילצקה היה, לפי דעתי, מיותר. (עוד שעה שעתיים בזקופנה היו עדיפים, לשבת במרומי ההר מול יופי הבריאה, כדי למלא יותר את המצברים לקראת הביקור באושוויץ-בירקנאו). לא היה אכפת לי לוותר גם על זקופנה ,לדוגמא לטובת לודז' ופלשוב. (אחרי הכול לא באנו למסע קניות ובילוי...) כמו כן הייתי מקצרת את הביקור בבית הקברות בוורשה, לטובת זמן רב יותר במסלול הגבורה.

חשוב מאוד שכל מי שמסוגל לנסוע, ייסע כדי שזכר השואה לא ישכח, במיוחד שדור השואה הולך ונעלם.

ישר כוח לכל מי שבזכותו יצא המסע לפועל!

בברכה,

      בתיה לוי

יחיאל שוורד

יצאתי למסע כי אני חושב שכל אדם –  לאו דווקא יהודי –  צריך לצאת למסע למחנות ההשמדה ואתרי ההריגה בפולין. צריך לראות למה מסוגל אדם להגיע בנסיבות מסויימות.

 תכננתי כבר לפני כמה שנים לעשות זאת, אך כנראה שחששתי לעשות זאת לבד. לבסוף מצאתי את המסגרת שחשבתי שתתאים לי.

איני מצליח לתת "ציון" למקום כזה או אחר, ברמת הזעזוע שלי. הזוועה הייתה שווה בכל המקומות (אולי אושוויץ-בירקנאו מעט יותר). ובכל זאת, יש מקומות שהייתי מוותר עליהם. כל האתרים שבהם עלינו לרגל לקברי אדמו"רים היו מיותרים לחלוטין. מדוע? –  אני מניח שדעתו של הרמב"ם ידועה לכם על התופעה הזו. (שיטת הרמב"ם כי הדבר אסור מכל וכל וז"ל: "צדיקים אין בונין נפש על קברם, שדבריהם הם זיכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות". ) – בעיניי זו ממש עבודת אלילים.

לצערי לא הגעתי במסע לתובנות חדשות. יצר לב האדם רע מנעוריו וכנראה שצריך רק נסיבות מסויימות על- מנת להפוך אותו לחיה.

גדלתי בבית של ניצולי שואה שלא דיברו על עברם. לא ידעתי שזה משהו מיוחד ולא היינו חריגים בכך. ילדותי עברה עליי בסביבת חברים שעברו תופעה דומה, אם לא זהה. אני חושב כי שתיקתם של הוריי גרמה לי לקרוא הרבה על הנושא הזה ולהתעניין בהיסטוריה של אירופה בתקופה הנדונה.

בשואה, אבי, שהיה בן 35, נאלץ לצפות בהריגתם של בני משפחתו... הוא שרד במלחמה, אולם הנזק שנגרם לו במלחמה היה רב. הוא סבל מבעיות בריאות קשות ביותר והיה איש קודר.

אמי איבדה בשואה את בעלה ואת ילדה הקטן. היא נתפסה על ידי הרוסים והוגלתה לסיביר וכך ניצלה. ובכל זאת, למרות מה שעברה, הייתה אמי טיפוס אופטימי חסר תקנה...

הוריי לא חשבו מעולם לחזור לפולין ולו לכמה ימים. הצעתי לאמי לנסוע לפולין ולחזור לעיר מולדתה, אך היא לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. אבי בוודאי שלא חשב על אפשרות כזו. מעבר לכך, "הרגשתי" שואה בבית למרות שלא הוזכרו בו שמות הנספים ולמרות שלא דברנו בָּנושא. גם היחס לאוכל בבית היה "קיצוני". (לא זורקים שום דבר מאכל !!!  אף פעם !!!).

יחיאל שוורד

 עוזי קופפר

בע"ה , אלול תשע"ב

דברי סיכום למסע לפולין , תובנות, תחושות , טיפים ותודות

תמיד הייתי מחובר לנושא הכאוב של השואה. ידעתי  תמיד, שמתי שהוא ארצה לנסוע  לפולין .           לחוש ולהתרשם מקרוב ,במקום שהדברים קרו.

בני וכלתי נסעו לאחרונה לפולין והם העירו בי את העניין מחדש. שמחתי שפרומה ניאותה להצטרף אלי.

שמחתי גם ,שביתי ורד ונכדתי הבכורה רוני, הצטרפו אלינו.  כך , נסענו למסע בהרכב של  3  דורות.               

במספר לא קטן של מקרים במהלך המסע , היה מעניין "לבדוק",האם רישומה של השואה מתעמעם , ככל שמתקדמים בדורות. עתה אני יכול לומר בבטחה ,- הוא אינו מתעמעם !

לפני הנסיעה , הכנתי את עצמי רגשית ונפשית. העמקתי בידע על השואה בכלל ועל גורלם של קרובי משפחתי בפרט.

עתה , לאחר הנסיעה , אני שלם עם עצמי  ואף מחוזק. אני מרגיש , שהמחשתי וחיזקתי בקרבי תובנות שכבר היו לי.

אספר לכם דוגמא טרייה. לאחר שחזרנו מפולין , נסענו לחופשה משפחתית קצרה בגליל. בדרך עצרנו לביקור קצר אצל קרובת משפחה שלי שהיא ניצולת שואה. הביקור הקצר המתוכנן הפך  לביקור ארוך. השיחה איתה הייתה מרתקת. הסיפור שלה על הגטו, על ההובלה לאושוויץ ,על החיים שם ועל הישרדותה קיבל משמעויות חדשות ומוחשיות ביותר עבורנו. הפגישה הזו הייתה חוויה עמוקה לפרומה ולי.

אני חושב שחשוב מאד לצאת למסעות לפולין. אני מבין אנשים שקשה להם לעמוד במסע שכזה. אני לא מבין אנשים שטוענים שהם לא רוצים לנסוע כי אינם רוצים ל"פרנס" את הפולנים. מי שלא ראה את הקבוצות של ישראלים ושל יהודים ,עם דגלי ישראל הרבים מתנפנפים על הרמפה בבירקנאו , לא יחוש , כפי שאנו חשנו בעוצמה , את תחושת הניצחון  והתקומה של העם היהודי. מי שראה , ואני ראיתי, את מטס מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ בטלוויזיה ,חש קמצוץ ממה שאנו הרגשנו שם , במקום ממש.              שירת "התקווה", למשל,  מקבלת שם משמעויות ועוצמות מיוחדות.

אצלי ,התחושה הזו הייתה מעורבת גם עם תחושת נקם ושילם על פני הנאצים ועוזריהם ימ"ש. את זה הרגשתי בעוצמה החזקה ביותר,  לאו דווקא במחנות ההשמדה עם מספרי הנספים הבלתי נתפשים , אלא במקומות כמו יער לופוחובה או "יער הילדים". שם הרגשתי צער עמוק ורצון לנקום והדמעות זלגו מעיני בחוסר שליטה.

לא נראה לי שאחזור אי פעם לפולין. עמוק בלב אני מרגיש : " לא שלום לכם ולא להתראות" .לפני העלייה למטוס בדרך חזרה , הרגשתי שמחה בליבי לעזוב את הארץ הזאת. רחצתי ונטלתי היטב את ידי בשדה התעופה כדי ל"נקות"  את עצמי מכל המשטמה והרוע , שהציפו את הארץ הזו.

יחד עם זאת שהחלטתי שאני לא אחזור לשם , ברור לי כיום , שאני אמליץ לכל יהודי באשר הוא , לנסוע למסע לפולין . אין זה מסע ליחיד או לזוג. המסע קשה ותובעני מבחינה נפשית. לכן , חשוב לעשות אותו עם בני משפחה או קבוצת חברים מוכרת, כאשר, כלל החבורה ,תומך ומעודד את מרכיביה.

 כמה אנשים , ממשתתפי המסע , ביקשו לבקר במקומות הנוגעים ישירות למשפחתם. מארגני המסע שינו בהתאם לכך ובצדק,  את המסלול המקורי שתוכנן. לדעתי הביקורים  האלו ,תרמו מאד לגיוונו של המסע , חידדו רגשות וחיברו נימה אישית למקומות ולאירועים שאירעו בהם.                                              בנוגע למסלול , עלי להעיר , שלדעתי ולדעת משתתפים נוספים, ניתן לדלג במסעות הבאים ,מטעם המועצה ,על ה"איוורור" התיירותי במסע. עדיף לבקר בעוד אתר יהודי מאשר לראות את ויליצ'קה וזקופנה. את ה"איוורור" אפשר לעשות כשחוזרים ארצה.

אני חושב שהמסע מחזק מאד את התודעה היהודית שלנו. תודה לאל ,שאנו שייכים לעם שכזה , שהצליח , בעהשי"ת, לקומם את עצמו , לדבוק במורשתו , לחדש את שפתו ולהקים מדינה איתנה.

כל זאת , בניגוד להם ,למקומיים ,לגרמנים ולשאר עמי  אירופה שידיהם מגואלות בדם אחינו. לדעתי ,עמים אלה נמצאים במדרון  של זהות לאומית .קצב הריבוי הטבעי שלהם הוא שלילי ובקושי רואים ילדים או נשים הרות. ידוע שכך המצב ברוב ארצות אירופה . (אני חייב לציין שביציאה מפולין , צדו את עיני ,בתור שלפנינו לביקורת הדרכונים , לפחות 3 משפחות מעורבות של נשים פולניות , עם רעלות על ראשן ועם ילדים לרוב, עם גברים מוסלמים מצפון אפריקה ! זה אולי נשמע שולי ואזוטרי אך לדעתי , מעיד על מגמה כללית ).

לסיכום , המסע מסמל את ההתגברות שלנו על אירוע נורא , שדוגמתו לא חווה אף עם אחר ,בעולם כולו, מעולם !

המסע מחזק את התובנה , שעם ישראל חייב להיות מאוחד וחזק כנגד כל צר ואויב  , שיהין להתנכל לו בעתיד. כבר אמר מישהו, שאם הייתה לעם היהודי טייסת אחת של אף-15 ,אזי השואה לא הייתה קורית.

אני מרגיש חובה להביע תודה למועצה האזורית , לעומד בראשה  ולעובדיה, שארגנו לנו את המסע החשוב הזה. כל ימי המסע היו גדושים ומלאי עניין וסידורי המנהלה והלוגיסטיקה היו לעילא.

תודה מיוחדת שלוחה לשמחה ,-המדריכה המשקיענית והרגישה  ולגיל,-ראש המשלחת המסור והיעיל.

תודה לרעייתי פרומה ,שותפה אמיתית שלי , שטרחה רבות להנציח ולתעד את המסע , במצגת מושקעת.

ואחרונים חביבים ,- תודה לכל משתתפי המסע, על האווירה ,על הקצב , על התוכן , על הכל .

תודה לכולכם !

 עוזי קופפר

ורדית לוי 

ראיתי את בורות ההריגה ואת המחנות. את הדשא ואת היערות. את המוות בכל מיני צורות. מצד שני- פגשתי אנשים נחמדים, נהניתי מהחופש ולבסוף בצעתי נחיתה לחיים הרגילים.

הכל היה מעורבב אצלי. כעס ותחושת אין-אונים, ורצון לנקום. שמחה במה שיש לי בבית, במדינה שלנו שהיא המתנה הכי גדולה שקיבלנו כעם מאז הגלות, והרצון להיות טובה יותר. אבל כמו שחשבתי שיקרה כמעט כל התחושות הלכו ודהו, עם הזמן ועם מה נשארתי בכל זאת? – נשארתי עם שאלה אחת גדולה שהולכת ומתחדדת עם הזמן.

האם יש מידתיות לכאב ולסבל שעברו היהודים בשואה? זו שאלה רטורית כמובן, אלא שהיא מתחזקת בי מפני שאני יושבת עם קשישים ניצולי שואה, שומעת את הסיפורים שלהם וצריכה להעביר את העדות אל הכתב. ואני תוהה- האם סיפור שואה צריך להיות רווי דם ומוות כדי שייקרא? מהו סיפור שואה "חזק"? האם העובדה שנער בן 14 קיבל מכות על הראש בגלל גניבה ונגרמה לו חירשות לתמיד באוזן אחת היא עובדה מספיק חזקה שתסחט דמעות או שהיה עדיף אילו האוזן הייתה נכרתת וכולם היו מזדעזעים בכל פעם מחדש בחסרונה? האם התנפלות של כלב, על נער בן 15, רק בגלל שהעז לקחת תפוח אדמה, מרוב רעב, ונותרה לו צלקת פיזית ונפשית לא מספיק חזקה? ואולי לא עוברת מסך? האם מי שסתם נולד, לרוע מזלו, באותה תקופה ונלקח ככולם למחנה או לבונקר או למקלט, ולא נתקל במלאך המוות מולו כי איכשהו הזוועות פסחו עליו ומלאך המוות דילג לאזור אחר- האם הוא פחות ניצול? או אולי פחות אומלל?

האם ייתכן שמרוב סיפורים קהה ליבנו והתרגלנו לסיפורי השואה עד כדי כך שאם אין איזה סיפור מצמרר שעוד לא שמענו אז זה סתם. סתם סיפור, שאולי לא היה ראוי להיכתב? או שהוא משעמם?

ומה על יתמות בגיל 14 ורעב נורא שאיננו יכולים לתפוס?

ומה על חתונה ללא הורים, כשאחי החתן חתום על ההזמנה? וזה במקרה הטוב... ולידות כשכל ילד נקרא על שם של אחד מאחיך הצעירים שאפילו תמונה לא נשארה מהם, ושאין לילדים סבא וסבתא כי סבא וסבתא עלו לשמיים בעשן ואפילו קבר אין כדי לבכות עליו? וחלומות זוועה מדי לילה? כל זה כלום???

האם כאב של נערה בת 17 שחלמה על חתונה גדול מכאב של אב שאיבד את אשתו וילדיו, או להפך? האם יש סיפור שואה רגיל וסיפור שואה שאינו רגיל? לפי מה מודדים זאת? אם לפי כמות הדמעות- ומה אם אינך נוהג לבכות? אם בסיפורים מבחילים או מצמררים-  ומה אם ראית אין ספור סרטי אימה וכבר נפשך הסתגלה לכל?

ובמעבר שאינו חד, אותה השאלה לגבי המסע שלנו. היום אני מרגישה שחטאתי. נפלתי לתוך בור ההשוואות האלה, שאנחנו- כבני אדם נופלים בהם. חילקתי ציונים למקומות, לפי דרגת הזעזוע (לטעמי).  מאידאנק- 10, עשה לי את זה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כמו של מפקד המחנה ואשתו. גם היערות היו עשר בסולם הזעזוע. טרבלינקה- אולי 2, מיותר, לא רואים שם כלום חוץ מיתושים ועשב ואנשים שיוצאים לטיול בין המצבות. אושוויץ- 7 בסולם הכאב, כי מסתבר שבאושוויץ יכלו להסתדר לא רע, עם קצת תושייה והרבה מזל, אז אולי אלה שהיו באושוויץ ולא נתפסו מעולם על גנבה ולא נלקחו לתאי הגזים וניצלו ברגע האחרון, אולי הם היו בכלל בקייטנה? אם בהבנה שלי אני מקטלגת את האחד ל"שווה" יותר רק בגלל שהיה נוכח ברצח נוראי ואת השני ל"שווה" פחות כי למזלו הוא הגיע בזמן שלגרמנים לא היה ראש לרצוח להנאתם, כי הם היו עסוקים ב"להציל את עצמם", אז אולי מחנה אחד שווה יותר במסע ואחר שווה פחות? האם לשם כך נסענו? כדי להזדעזע? או שנסענו כדי לראות ולא לשכוח?

היו וישנם אנשים, ניצולי שואה שלא הסכימו להתראיין לשום מקום. "המילים," כך אמרו, "רק יפשטו את השואה ויפחיתו את עוצמתה. מי שלא היה שם לא יבין אף פעם ואלו שהיו שם אינם זקוקים לסיפורים." אולי הם צדקו? אולי אנחנו, האנשים שלא עברו את השואה לא מצליחים להתרומם מעל הסיפור, או לחדור לעומקו, למיקוד הפנימי שלו ולחוש באובדן הנורא, גם כשאין זיקוקי דם וחלקי גופות מסביב? ביכולת הישרדות, ללא הורים וללא זהות? וכו'.

ואולי בכלל צריך לעשות שינוי חשיבה? הרי לא נשארו אתנו הרבה ניצולים ואנחנו רוצים לא לשכוח את אלה שהיו ולא לשכוח את המלחמה שהותירה בכולנו צלקת – כעם. אולי הגיע הזמן להתמקד ב-יש של האנשים האלה, בילדוּת הנעימה שהייתה להם ואיננה, במשפחה המפוארת שנעלמה לעד, בתקומה שלהם, שכללה נדודים וניסיון להיקלט במדינה שהתייחסה אליהם בזלזול כי הם "הלכו כצאן לטבח?" באומץ שלהם להקים משפחות למרות הפחדים וחלומות הביעותים?

אולי החסד הזה, של ההבנה המאוחרת שהם גיבורים, גם אם לא ברחו ממחנה וגם אם לא קפצו מהרכבת וגם אם לא נתנו סטירה לקאפו, אולי החסד הזה, שהוא לא חסד של אמת אלא האמת עצמה, אולי הוא מה שאנחנו צריכים לקחת מהמסע הזה? להבין שבעצם חיותם והיותם הם גדולים מהחיים? שכל סיפור קטן שהם עברו – הוא ענק וכל יום שהם התעוררו שוב לצרחות הקאפו וקיבלו כוס מים דלוחים והצליחו לא לקפוץ לגדר החשמלית- היה זה ניצחון נוסף של הרוח בתוך חיים רצופי כאב?

ואולי, ברוח זו, נכין את הבאים אחרינו שהם לא נוסעים לראות זוועות- כי הזוועות כבר נמחקו ונשטפו עם הזמן. צריך לנסוע כדי לראות את העובדות הפשוטות, כדי לזכור מה שהיה, כדי לזכור שכל זה יכול לקרות שוב, אולי זה יהיה נכון יותר, נסיעה שכזו אל העבר כמו שהוא- נכון עובדתית, מלא בפרטים והסברים טכניים ותו לא?

אנחנו היינו, ראינו וספגנו פנימה את המראות והתחושות ועכשיו נשאר לנו להחליט מה עושים עם זה. אפשר להמשיך הלאה, לומר לעצמנו שמלאנו משימה חשובה, לטפוח לעצמנו על השכם ולשכנע אחרים לעשות כמונו. אבל אפשר להתאמץ קצת יותר. לאמץ אל ליבנו קשיש אחד ניצול שואה, ממשפחתנו או מחוצה לה להעניק לו את האהבה ואת תשומת הלב שהוא ראוי לה, ולכבד אותו על מה שעבר ועל מה שלא עבר. אולי בזה נכפר על כל אותן שנים שהם ישבו ספונים בביתם או נעולים בזיכרונותיהם בתחושה שהסיפור שלהם לא מעניין איש ושאף אחד לא יבין אותם? ואולי כך, נקרב את בוא הגאולה- בנתינה הזו, הטהורה שבנתינות? הלוואי.

                          ורדית לוי